זכרונות מימים עברו ומה שרלוונטי

את בלוטי הים השולטים בחוף הכרית הסלעי, רוב המתעניינים כבר מכירים, פחות יודעים שהם סרטנים שהאבולוציה גרמה להם לאבד את הראש, להידבק לסלע ובעת הגאות לנפנף במים עם רגליים שהפכו לנוצות, כדי לשלות פלנקטון. פחות יודעים שלצד הבלוטן הענק Tetraclita ישנם גם גם קטנים יותר - בלוטית זעירה Tetrachthamalus שהם מין אחר, בן דוד של הבלוטית הים תיכונית. כשרציתי להראות אותם לתלמידה שהתעניינה, באזור אום רשרש, לא הצלחתי למצוא אותם כלל - פשוט נעלמו - נטרפו אולי. והנה, היום בחוף הנסיכה שם מזדקרים כ מה סלעים מחוץ למים, בעת השפל ראיתי אותם במאות ואלפים שנחתו מהפלנקטון - כי כמו יצורי ים אחרים, באחד הלילות האחרונים - הם מתחילים כפגית המרחפת במים עד להגיעם לגיל התיישבות. לטובת מי שהסקרנות עוד לא עזבה אותו והים על נפלאותיו מעניין אותם, אביא כמה צילומים: הביולוגיה שלהם מאד מעניינת. מעניין גם שצ'רלס דרווין אבי רעיון האבולוציה ב"תקופת ההמתנה", בטרם יצא לאור בגילוייו עסק עשור שנים בחקר בלוטי הים וקרוביהם, והראה את הדרך שבה הם מקבלים את עיצובם הסופי. ת'אלפים-ת'לאפים של בלוטיות צעירות שזה לא מכב...

המצור על אילת שקופית - תותח במצרי טיראן סערת האבק והשמועות החרדה הקיומית שאחזה בציבור הייתה בלי ספק גדולה. השבתת התחבורה, והכלכלה, בעת הכוננות גרמו. בני אדם כדרכם, נוטים להאמין לשמועות, ובעיקר לאלה הגורמים לדמורליזציה, המתפשטות במהירות. הגעת ענן אבק ענק מהמדבר ברוח מערבית, שמתרחש אחת לכמה שנים, הוסיפה לחרדה. קיר אבק חום-אדמדם הגיע ממערב, ובתוך דקות כיסה את העיר כולה. הוא השתלב עם הדיווחים של כניסת השריון של הצבא המצרי למדבר סיני - ובעיקר לחלקו המרכזי והצפוני - ויודעי דבר כבר הצביעו על ענן האבק כעל אבק שהעלו הטנקים. היה קשה לא להאמין. בתוך המאפליה (ביטוי ארכאי שציין  חשכה כבדה, מהשורש אפל-חשוך )  בלטה בעיקר רוח ההתנדבות. כמה מבתי המלון, שהיו ריקים, הועמדו לרשות תושבים שמפרנסיהם גויסו, ורבים שחששו לישון בבית בלילה, לנו בחדרי המלון, כשמתנדבות אירגנו "גנונים" ו"שמרטפיה" לילדיהם.   פנסונים כאנשי צפרדע. זכורני אותו לילה, בתקופת "הכוננות" טרם מלחמת ששת הימים, במהלכה רוב הבוגרים בארץ גויסו אל מול האיום של ארצות ערב. אני שובצתי...

כיצד התאהבתי בים בקיבוץ, אליו הגעתי בגרעין הנח"ל, הייתי רועה צאן ואחראי לדיר הכבשים. אהבתי את העבודה במרעה וסבלתי את החליבה בלילות, אבל הם כיוונו את תחביביי - הכרת צמחים, וטבע בכלל. בזמני החופשי קראתי המון וניסיתי ללמוד אנגלית מקריאה. ספר באנגלית שנקלע לידיי היה "הים הסובב אותנו" (1951 שגם תורגם לעברית). קראתי אותו בשתי השפות, ולמדתי להעריץ את האישה שכתבה את הספר הזה, ומסתבר שגם שני ספרים קודמים לו, ולמעשה הייתה חלוצה בז'אנר של ספרי טבע בנושא הים - רחל (רייצ'ל) קרסון. נולדה בשנת 1907 בחווה משפחתית קטנה במדינת פנסילבניה בארה"ב. העולם הטבעי, במיוחד האוקיינוס, היה החוט המקשר של הספרות האהובה עליה. למדה במכללת פנסילבניה לנשים כמו בתיכון, ומאחר ונשים הודרו בתקופה זו ממחקר מדעי, נאלצה להישאר במכללה לנשים וסיימה אותו בהצטיינות בשנת 1929. לאחר קורס קיץ במעבדה לביולוגיה ימית , היא המשיכה את לימודיה בזואולוגיה וגנטיקה. מסיבות כלכליות לא הצליחה להשלים דוקטורט ונאלצה לחפש משרת הוראה כדי לעזור לפרנס את משפחתה. על פי הצעתו של המדריכה שלה מרי-סקוט סקינקר קיבלה משרה ב...

היה היו שני חברים ועל אחד מהם אספר כאן: היה היו שני חברים, ביוגוסלביה של אז. שניהם ניצולי שואה שבדרכם לארץ ישראל עברו באיטליה. האחד מוסיקאי מחונן, והשני צייר. בהמשך דרכם, לאחר קום המדינה הגיעו לארץ ונקלטו בקיבוץ שער העמקים. ראובן, המוסיקאי, טופח וקודם בביה"ס האזורי ובחברת הנוער ובני הקיבוץ, וכבר בנערותו הפך להיות תקוות איגוד קיבוצי השומר הצעיר. הצייר, אלכס אף הוא זכה לאהבה מצד חבריו ואשי הקיבוץ. בסוף שנת 1956, יצא צה"ל למבצע תגמול וכיבוש סיני, שבו בלטה חטיבה 7, שנכנסה לסיני באיזור הערבה ונעה לאורך נחלי סיני הרחבים והחוליים כדי לכבוש את כל מזרחו, בואכה שארם-א-שייך. בהגיע החטיבה לדהב, נאת מדבר חופית בחצי הדרך בין אילת לשארם, נתקלה החטיבה בהתנגדות ובקרב שניטש, נפל ראובן ירון, שאותו הכרתי רק בחטף, כשבאתי לחזר אחרי בת זוגי דאז, חברתו לחברת הנוער. ראובן השאיר בביתו אישה שנשא זמן קצר לפני צאתו למלחמה, ואת אלכס חברו שמיאן להתנחם. כשהגענו לאילת שלוש שנים לאחר אותו קרב, זכינו לביקור של חברינו מהקיבוץ, ביניהם אלכס שהחל לנוע על הקו. אחת ממטרותיו הייתה נ' דיילת צעירה בחברת ארקיע, ...

  תם וכמעט הושלם. מוזיאון "אילת עירי" עובר לטבע, והפעם לגיאולוגיה. אין ספק שהגיאולוגיה הנה אחד משלוש האטרקציות הטבעיות של אזור אילת, יחד עם הים ושוניותיו והצפרות, על תופעת הנדידה השנתית שלה.  הסלעים והמאובנים היו התחביב העיקרי שלי בכל תקופת עבודתי כמדריך בחברה להגנת הטבע. לעתים הבאתי לביתי גושי סלע או מאובנים שהיה להם סיפור. לא נגעתי בנדירים והרגישים, אך צברתי כמאה פריטים כאלה, בממוצע 1.5 לכל שנה מ-58 שנותי באילת. הסברתי אותם, צילמתי ואף כתבתי ספר "הרי אילת" שהפך ללהיט בין המדר יכים המלמדים ומציגים נושאים אלה. לפני כשנה, הדרכתי קבוצת מטיילים בוגרת, של חובבי טיולים ובתום הטיול הצגתי בפניהם מצגת של פריטים מסוג זה. הם נדלקו, ושאלו מדוע אין תצוגה כזאת במוזיאון באילת. סיפרתי להם שאני וחבריי ממתינים למוזיאון לטבע שנמצא בתכנון כבר עשרות שנים אך טרם נמצא לו מימון. שלוש שנים קודם לכן בניתי תצוגה של קונכיות - פריטים שנאספו במשך שנים על ידי צולל אספן שנפטר זה מקרוב ומשפחתו תרמה את אוספו למוזיאון המקומי. נעניתי לאתגר והתצוגה מככבת באולם שמבקרים בו מאות אנשים בשנה. בסוף שנת...

מסיבות שהסברתי לעיל מצאתי עצמי יותר ויותר מעורב בהווי הדייגים של אילת.כפקח דיג הייתי צריך לפקח ולדווח על הקורה באגף זה.   דייגים אינם ציבור קל. מחמת מצוקה - כל מי שביקר במוזיאון הימי באילת יכול היה להתרשם מהפוחלצים של דגי דקר ענקיים ושל כרישים שיובשו (האוסף תלוי כיום בחלקו בחדר התצוגה במצפה התת-ימי), אך פוטנציאל הדיג באילת   שהתבסס על הערכות מוקדמות מהספרות (וילנאי וברסלבי) נתנו תקווה לענף משגשג - מיצה את עצמו עד מהרה. הדגים הגדולים, שנדרש להם זמן רב להגיע לבגרות נגמרו עד מהרה, מפעל לשימורי דגים שקם באילת בשם התנכ"י "מן" המשיך מאוחר יותר, לעבוד כשדגים שהביאו משלחות הדייגים שאורגנו במרכז הארץ הגיעו לחוף אריתריאה והיו חוזרות אחת לכמה חודשים, ומוכרות את הדגים למפעל "מן". לבסוף נסגר. מבנה המפעל עמד ריק למעצבה במשך עשרות שנים ונגאל עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, שופץ ונבנה מחדש והפך למלון "פטרה". כאמור התקווה "לשבור שבר" משכה לאילת עשרות דייגים מהים התיכון להגיע לאילת, "לעשות מכה" ולשוב יותר עשירים למקומם. חופי אילת היו אז ריקים, וע...