דייגים באילת
מסיבות שהסברתי לעיל מצאתי עצמי יותר ויותר מעורב בהווי הדייגים של
אילת.כפקח דיג הייתי צריך לפקח ולדווח על הקורה באגף זה.
דייגים אינם ציבור קל. מחמת מצוקה - כל מי שביקר במוזיאון הימי באילת
יכול היה להתרשם מהפוחלצים של דגי דקר ענקיים ושל כרישים שיובשו (האוסף תלוי כיום
בחלקו בחדר התצוגה במצפה התת-ימי), אך פוטנציאל הדיג באילת שהתבסס על הערכות מוקדמות מהספרות (וילנאי
וברסלבי) נתנו תקווה לענף משגשג - מיצה את עצמו עד מהרה. הדגים הגדולים, שנדרש להם
זמן רב להגיע לבגרות נגמרו עד מהרה, מפעל לשימורי דגים שקם באילת בשם התנכ"י
"מן" המשיך מאוחר יותר, לעבוד כשדגים שהביאו משלחות הדייגים שאורגנו
במרכז הארץ הגיעו לחוף אריתריאה והיו חוזרות אחת לכמה חודשים, ומוכרות את הדגים
למפעל "מן". לבסוף נסגר. מבנה המפעל עמד ריק למעצבה במשך עשרות שנים
ונגאל עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, שופץ ונבנה מחדש והפך למלון "פטרה".
כאמור התקווה "לשבור שבר" משכה לאילת עשרות דייגים מהים
התיכון להגיע לאילת, "לעשות מכה" ולשוב יותר עשירים למקומם. חופי אילת
היו אז ריקים, ועד מהרה הדייגים שצברו מעט ותק והרבה חוצפה, חילקו ביניהם את החוף.
בקתות עץ שהוקמו סימנו את הטריטוריות, ששנים לאחר מכן נלחמו לממש את "החזקות
הנדל"ן" שתפסו. היו כאן מישה, שלימים בנה את "בית הדייג", שנהרס
כדי לבנות את בית המלון "מרידיאן", בקומתו השנייה נפתחה המסעדה
המיתולוגית "הדג הכחול" שוותיקים עדיין מתרפקים על זיכרון מרקי הדגים
המעולים שלה. היו אורי, אנג'לו? ושני "מומחים זרים" (האיטלקי, ו- היווני), היה גם ספירשטיין, שצריפו
קדם למכון הבינאוניברסיטאי, שלימים היה לאחד מנהגי המונית הראשונים באילת. המבוססים
יותר הצטיידו בסירות מנוע ויצאו להפלגות עד לדרום המפרץ. מהבולטים בהם היה הצמד
רוקסה ומיכאל ש"חוותם" בחוף הצפוני הייתה עד לפני כמה שנים סלע מחלוקת
משפטי בין המשפחות והעירייה שראתה בהם מטרד מיותר. להם הייתה עדנה בצורת מסעדת
דגים שפתחו בקרבת נוייבה שבמזרח סיני. .
גולת הכותרת של פעילות הדגה באילת הייתה דיג הפלמידות. פלמודה (Auxis
thazard) היא דג בגודל בינוני 30 ס"מ, היה נפוץ
מאד בעונת האביב. לעתים היו מופיעים בלוויית טונית ים-סופית Euthunnys
affinis שמגיע לגודל כפול מזה. אלה דגים מהירים
שלקראת בואם היו הדייגים מבצעים תצפיות וכשאותרו הראשונים היו פורשים רשתות עמידה
במים הרדודים. לסימן הראשון של כניסת דגים לרשת היו קופצים לים בשחייה או בסירה
שהייתה מוכנה, וסוגרים את פתח הרשת. בדרך זו הצליחו להגיע ליבולים מרשימים, עד 20
טון ביום אחד. סבורים שהדגים "זכרו" את היות המפרץ סגור וחיפשו לעצמם
מקומות להטיל את ביציהם.
בתקופה שדיג הפלמידות היה במיטבו, העלה מישהו את היוזמה לבנות טונרה,
מלכודת קבועה לדיג להקות דגים, הטונרה הייתה אמורה להיות בעץ ולהוות מעין מלכודת
שהדגים מוצאים ונכנסים לתוכה אך לצאת לא יכלו.
מלכודות לדגים בודדים היו מעין מלכודת זבובים - ארגזי רשת עם פתח רחב
ההולך וצר כלפי פנים והיציאה ממנו הייתה להם קשה. היו מטילים את המלכודת לעומק
10-15 מ וחוזרים לאסוף את הדגים מאוחר
יותר. רשות הטבע נלחמה קשות בדייגים פיראטיים, שהיו מטילים את המלכודות בשטחים
מוגנים, ונעלמים. מלחמה קשה יותר הייתה נגד הדגים ברובי חיצים, צוללים ללא ציוד
צלילה נדרשו לכושר צלילה חופשית וערמומיות רבה להתקרב לדגים, אך בעיקר נגד מי שהיו
נכנסים למים עם ציוד צלילה, מה שאיפשר להם להתקרב לדגים ולירות בהם ממרחק קטן.
בתקופת השיא של דיג הפלמידות, תכננו הדיגים לבנות מתקן מסוג שהיה נהוג בים התיכון ונקרא בשם טונארה, שהיה מלכודת ענקית. היה גם וריאנט בצורת "שבלול" של מוטות עץ מסוג המוכר המזרח, שמוכנס לים ופועל בשעות הגאות. לקראת השפל היה השבלול לוכד את הדגים שנכנסו לתוכו והדייגים היו נכנסים לאוספם.
בתקופת השיא של דיג הפלמידות, תכננו הדיגים לבנות מתקן מסוג שהיה נהוג בים התיכון ונקרא בשם טונארה, שהיה מלכודת ענקית. היה גם וריאנט בצורת "שבלול" של מוטות עץ מסוג המוכר המזרח, שמוכנס לים ופועל בשעות הגאות. לקראת השפל היה השבלול לוכד את הדגים שנכנסו לתוכו והדייגים היו נכנסים לאוספם.
שרטוט של טונארה
 |
| מודל של טונארה, צולם על ידי Stanley Borg |
אך בפועל חיי הדייגים היו רוב הזמן שרויים בבטלה, הטלאת רשתות קרועות
ושתיית קפה וכמובן, המתנה ללהקות הפלמידות שהיו מגיעות לראש המפרץ באביב.
בצר להם, החלו כמה דייגים לחפור בקרקע החופית ולשלות מהחול הגס קשוות
גדולות של צדפות ענק, חצי מאובנות, שאותן מכרו לבוני המזכרות. אלה היו מציגים
עליהם דגי אלמוגים – פרפרונים, תוכינונים ואבו-נפחות, מיובשים כמובן ולעתים גם
נצבעים כדי לשחזר את הצבע המקורי, ומודבקים יחד עם קונכיות שמרביתן היו מיבוא
מאפריקה. תיירים וישראלים מאזור הארץ הצפוניים שהתייאשו מהשגת אלמוגים, היו קונים
את המזכרות שכינינו אותן רדיוליטים (מה שמציבים על הרדיו).
מהממצאים של הדייגים כדאי להזכיר כריש לוייתן, שאז רק מעטים ידעו
שאינו חורש מזימות על פני אדם. לא כן העמלץ והכריש הטיגרי, שלעתים שלא בכוונת
תחילה היו נופלים ברשתות או בולעים את הפתיונות של הדייגים שדגו הרחק מהחוף. בשרם
לא נוצל, ויום אחד באתי לחוף מצויד כדי לבתר את הכריש הטיגרי שהושלך על החוף בידי
הדייגים. אורכו היה לפחות שלושה מטרים. את עורו חתחתי באמצעות מסור חד, ומקיבתו
שלפתי דוגמאות ממזונו – שתי קופסאות שימורים סגורות ועצם ענקית של פרה שלא עוכלה,
שהושלכו כנראה מאונייה במפרץ.
מבחינת הנזק לאלמוגים, הדייגים היו חפים מכל פשע. רובם הבינו מהו הנזק
שגורמים אלה המהרסים את השונית כדי לשלות רכיכות. לפעמים היו מביאים אלי את
הקונכיות שנקלעו לרשתות, שהיו לרוב מקרקע הים מעומק בינוני.
 |
| כריש לוויתני שנלכד על ידי דייגים. צילום: ד"ר דוד דרום? . |
תגובות
הוסף רשומת תגובה