היה היו שני חברים
היה
היו שני חברים
ועל אחד מהם אספר כאן: היה היו שני
חברים, ביוגוסלביה של אז. שניהם ניצולי שואה שבדרכם לארץ ישראל עברו באיטליה. האחד
מוסיקאי מחונן, והשני צייר. בהמשך דרכם, לאחר קום המדינה הגיעו לארץ ונקלטו בקיבוץ
שער העמקים. ראובן, המוסיקאי, טופח וקודם בביה"ס האזורי ובחברת הנוער ובני
הקיבוץ, וכבר בנערותו הפך להיות תקוות איגוד קיבוצי השומר הצעיר. הצייר, אלכס אף
הוא זכה לאהבה מצד חבריו ואשי הקיבוץ. בסוף שנת 1956, יצא צה"ל למבצע תגמול
וכיבוש סיני, שבו בלטה חטיבה 7, שנכנסה לסיני באיזור
הערבה ונעה לאורך נחלי סיני הרחבים והחוליים כדי לכבוש את כל מזרחו, בואכה
שארם-א-שייך. בהגיע החטיבה לדהב, נאת מדבר חופית בחצי הדרך בין אילת לשארם, נתקלה
החטיבה בהתנגדות ובקרב שניטש, נפל ראובן ירון, שאותו הכרתי רק בחטף, כשבאתי לחזר
אחרי בת זוגי דאז, חברתו לחברת הנוער. ראובן השאיר בביתו אישה שנשא זמן קצר לפני
צאתו למלחמה, ואת אלכס חברו שמיאן להתנחם. כשהגענו לאילת שלוש שנים לאחר אותו קרב,
זכינו לביקור של חברינו מהקיבוץ, ביניהם אלכס שהחל לנוע על הקו. אחת ממטרותיו
הייתה נ' דיילת צעירה בחברת ארקיע, בת למשפחה שהגיעה לארץ בגל ההגירה שפקד את
מצריים אחרי אותו מבצע, ונקלטה אף היא בקיבוץ שער העמקים. באותה עת התגוררה נ' זמן
מה באילת. יעד אחר לביקוריו של אלכס באילת הייתה גם אילנה עופר, ציירת ופסלת
שהתגוררה ב"בית וויליאמס", שאותה הכיר ועימה התיידד בעת לימודיו
באיטליה. באחד מביקוריו אצלי שאלני אם יש לדעתי סיכוי להצטרף לחוגי המדע כצייר.
הצגתי אותו בפני חוקר הדגים אדם בן-טוביה, שאותו ליוויתי במחקר הדגים שערך באילת
באותה עת, והוא קיבל את אלכס לעבודה במכון לחקר הדיג בחיפה, שם פורסמו תיאורי דגים
שנתגלו לראשונה, וזכו לציורי צבע כמיטב כישרונו של אלכס.
שנים עברו, אך משמועות שהגיעו
מהקיבוץ למדנו שאלכס שאיבד את חברו ונ' גם היא לא השיבה לו אהבה,
"ירד מהפסים". הוא לא מצא את מקומו בקיבוץ, והיה נע ונד בין שער העמקים
ואילת במשך שנים, ויוצא להתבודד ימים ארוכים במדבר. מדי פעם זכינו לביקוריו,
והתרגלנו לראותו בעתים לא-צפויות.
ערב אחד ביקר בביתי ז', החייל שאת
סיפור חברותנו סיפרתי לעיל – והוא כבר גיאולוג החוקר את מאובני שכבות הסלע מתקופת
ים התטיס אותו
ים קדום שהשאיר את משקעיו בהרי הגיר של ארץ ישראל וכמה מחשופי סלע נהדרים באזור
שעל גבול מצריים, לתואר הדוקטורט, שהיה פוקד את ביתי לעתים מזומנות. בדרך אגב סיפר
שבאחד מהשבילים שעל המדרונות היורדים לנחל גשרון, על גבול מצריים, מצאו הגיאולוגים
באותו יום גופת איש שמת לפני כמה ימים. שאלתיו אם הודיעו למשטרה על הממצא, הוסיף
שמקוצר הזמן לא הספיקו לעשות זאת. למחרת היום התקשרתי למשטרת אילת ודיווחתי על
הממצא ועל מיקום הגופה. נחרדנו להתבשר שהיה זה חברנו אלכס לוי, שליד הגופה נמצא
אקדחו. עדויות שמצאו השוטרים סיפרו שנראה מושך כסף מהכספומט באחד הבנקים, לפני
שיצא להתבודד במדבר. חבריו ומכריו מסבירים שבמותו הצטרף לחברו הטוב, שכמותו מצא את
מותו בסיני.
אנשים לאורך הדרך
דייויד –
הביטניק הראשון. לא היה קשה להבחין בו. קול הפר..פר..פר.. של אופנוע ההרלי-דוידסון הלך
לפניו. איש גדול, גברתן, עם כובע רחב שוליים, היה עובר כמה פעמים ביום על דרך העפר
שלימים הפכה להיות חלקו הדרומי של כביש 90. יצא לנו לשוחח כמה פעמים, באנגלית. הוא
היה הראשון שהכרתי מהזן הזה, שבאמצע שנות הששים, הציף את החוף שלנו. להבדיל
מהביטניקים האחרים – שם שמקורו לא כל כך ידוע לי, כנראה הטייה של
השם ביטלס, החיפושיות, שבאנגלית היה קשור לביטים, הקשות – לא ראיתיו אף פעם במים.
הוא נמשך בעיקר למדבר. נחל שלמה היה הממלכה שלו. היה לו סל או ארגז על האופנוע
שאליו היה מכניס את הגרוטאות, פחיות המזון והמשקה, ושאר גופים המוגדרים פסולת
ממוצא יבשתי. לא ידעתי מדוע הוא אוסף אותם, ולאן הוא לוקח אותם עד שביקרתי
ב"ביתו". בערוץ נחל חרב, כנראה דייק מחדר מחומר רך מסלע הסביבה שהבלייה
והסחיפה ניקו אותו, לשם גרר לוח עץ גדול וכיסה קטע קטן שתחתיו הציב את המזרון
שהביא מאי-שם, גם הוא "יד שניה"
ובכוכים בקירות הסלע הטמין את המזון וחפצי הצריכה השונים שלו. מהשיחה התברר שהוא
פליט אחת המכללות בארה"ב, מהדור של אחרי מלחמת העולם ומלחמת קוריאה, שקצה
נפשו מהאווירה האנטי קומוניסטית – תקופת רדיפת אנשי השמאל על ידי הסנטור מק'קארתי -
ששררה שם. איך שהוא הגיע לארץ, ולאילת, והתאהב במדבר. בתושייתו התקין מזקקת אידוי
למים שאפשרה לו לאגור מים לצריכתו. ערימת
הפסולת שהקים סמוך לכניסה ל"ביתו" נועדה כדי לנקות את המדבר, ולכל איש
שררה שפגש ביקש שיבואו לפנות את הערימה. למרות שהתבודד, ולא חיפש חברה, עד מהרה
החלו להגיע אורחים - ואורחות, שפשטות החיים שלו והבדידות קסמו להם וביקשו לחלוק
איתו את חייו. לרוב לא נשארו זמן רב. לאחר שנה-שנתיים – מי סופר – נעלם למשך תקופה
די ארוכה – "חופשת מולדת", כנראה כדי לבקר את משפחתו בארה"ב. כבר
חשבתי שתמה תקופתו, עד שיום אחד שמעתי את רעש האופנוע שלו, וקידמתי את פניו. ידיעת
האזור שלו והמעורבות הסביבתית שגילה נוצלו לא אחת כדי לאתר מטיילים שתעו בשבילי
המדבר והוא מצאם והביא אותם למרכזי התיירות. קצת
לפני מלחמת ששת הימים נעלם. היו כל מיני שמועות ורמזים, על אהבה נכזבת, על האכזבה
מ"השכנים", הביטניקים שהחלו להגיע לכאן במספרים הולכים וגדלים. לבושים
בלואים, מגודלי שער, ולא מגולחים, היו מבלים את שעות היום בשיזוף על החוף, ולפני
השקיעה היית רואה אותם גוררים קרשים, מוטות ברזל ועצי הסקה ופוסעים אל ההר הגבול
בחוף – הר צפחות, ואל נקיקי נחל גרעינית ויובליו, שם ניקו להם משטחים ובשעות הערב
המאוחרות אפשר היה לראות את האורות המבליחים של מדורותיהם, ובבוקר היו פקחי
העירייה באים ומפזרים את הקינים הללו. תושבי העיר לא אהבו אותם. הם גנבו מכל הבא
ליד – בגדים מעל חבלי הכביסה, אוכל מחנויות המכולת, והשאירו אחריהם לכלוך. בעיקר
חששו מהשפעתם המזיקה על הנוער המקומי.
יצא לי פעמים רבות לשוחח עם כמה מהם.
הם היו מאוהבים באילת. אין כאן, בניגוד לארצות דרום אירופה, ואז כבר בחופים אחרים
בארץ, חוקים המונעים מהם לנטות אוהלים וסככות – היום יש להם שם "מכובס"
זולות - ברשות הרבים,
תגובות
הוסף רשומת תגובה