1962 היו ימים, ששמורת האלמוגים, אותו קטע קטן בן ק"מ אחד כמעט בקצה החוף הישראלי, היה טרה אינקוגניטה (קרקע שטרם נחקרה). במשך רוב ימי השנה לא היו בו יותר מקומץ של משוגעים לחוף, שלרוב היו מסתפקים ברביצה על החוף. הכניסה למים הייתה מסוכנת (קיפודים, זוכרים?). בחגים היו מגיעים הנופשים, שרק מיעוטם העז להיכנס למים (לשחות אני לא יודע ולהשתין אני לא צריך) והיו משאירים על החוף טינופת שלא היה מי שתפקידו לנקותה. נקודת האור העיקרית, ככל שהדבר נגע בי, היו אותם פעם או פעמיים בשנה, כשסטודנטים ישראלים למדעי הים (מעטים ככל שהיו) באו לכמה ימי לימוד בחוף. עם מוריהם קיימתי יחסי "תן וקח" - אני עמדתי לרשותם בהדרכה ולוגיסטיקה והם גמלו לי בהעברת מידע, השאילו לי ספרים מתחום זה, ואפשרו לי להתעדכן במידע המצטבר על התחום הזה שרב היה בו החסר על הידוע. מתחילה אספתי ספרים ומאמרים, שהיה מקובל שהמחבר שולח לעמיתים לעיון ותגובה. אוסף הרפרינטים שלי – כך קראו להם - לא היה מבייש אז כל חוקר בתחום. אהבתי בעיקר את מורי ומרצי אוניברסיטת תל אביב, הצעירים רובם, שהיו שרויים בתחרות עם המחלקה לצואולוגיה (לא טעות...
תגובות
הוסף רשומת תגובה