זכרונות מימים עברו ומה שרלוונטי

אבנים ממקום אחר, או מזמן אחר  בתקופה אחרונה אני מרבה להמליץ על תחום סביבתי שהוזנח אצלנו עד כה - והוא נושא הגאולוגיה של המדבר הסובב אותנו. גאולוגיה - ובעיקר מדע המאובנים - היה תמיד נושא שמשך אותי וגם התחבר להתמחותי בביולוגיה ימית. מסתבר שאזור אילת עשיר מאד בתחום הזה, ולא כאן המקום להרחיב מדי בכך. לפני כחמש שנים הוצאתי לאור את הספר "הרי אילת" שסיכם בעיקר את הנושא הגאולוגי, ברמת הסברים שמתאימה למורים ומדריכים, וכמובן לכל המתעניינים. משאזלה המהדורה הראשונה, הדפסנו מהדורה שנייה, וקיימתי בביתי תצוגת סלעים ומאובנים, שממנה העליתי קצת פוסטים מעניינים.  אחת השאלות שלרוב שואלים היא -  איך מגדירים ומזהים סלעים ואבנים? הציור הבא יכול לשמש לכך (מועתק מהספר "הרי אילת") צלמו והדפיסו לכם: .  1.  צפחות ואבני חן צפחת נציץ - בשל גבישי נציץ בתוכו  ֿֿֿֿֿ כל אילתי והרבה מטיילים מכירים את המקום הנקרא הר צפחות , אחת מנקודות התצפית היפות באזור זה. צפחה הוא סלע משוטח, המתפצל ללוחות שטוחים שבכמה מקומות בעולם משמש כרעפים לגגות אבן. מבחינה גאולוגית זהו סלע מותמר, ...

                 מוקדש לזיכרה של נחמה בן אליהו ז"ל, שזה היה שדה מחקרה.  מערכת תולעים פרוקות מייצגת שלב אבולוציוני מיוחד במינו בעולם החי. ה"תולעים" שקדמו להן היו בדרך כלל יצורים רכים, שדרך תנועתם - אם נעו בכלל - בהתפתלות והתכווצות, ותנועה לא-מתואמת של שוטונים או ריסים*. התולעים הפרוקות מבשרות קו התפתחותי של יצורים בעלי גוף תפוח, המיוצב על ידי “שלד הידרוסטטי” - לחץ פנימי של נוזלי הגוף או באמצעות שריון קשיח חיצוני, הנעים באמצעות איברי תנועה מובהקים. מבנה גוף התולעים הפרוקות הנו "מחרוזת" של פרקים כמעט זהים זה לזה, שכל פרק נושא מערכת שלמה של איברים חיצונים ופנימיים, וחלל משני, הקרוי צֶלום . לעומת זאת המעי, מערכת הדם ומערכת העצבים - כל אלה משותפים לכל הפרקים ועוברים לאורך כל הגוף, מהראש ועד לקצה הזנב. התולעים הפרוקות ניכרות בקבוצות-קווצות של זיפי כיטין* קשיחים אשר במפותחות שבהן נישאים על שתי שורות של "דמויי-רגליים" - בליטות גוף משוטחות, הדוחפות את הגוף כמשוטים, כשהזיפים בקצותיהן ננעצים בקרקע. מעבר לדמיון בסיס זה, מערכה רבגונית ורבת-צורות...

במקום התנצלות : 1. נטלתי על עצמי משימה שככל שהיא גורמת לי סיפוק ולכם פה ושם תועלת היא חושפת לעתים תסכולים. ברצון רב אני מתאמץ להגדיר דגים ובעלי חיים אחרים מים סוף באתריי, ולרוב - אך לא תמיד - מצליח. לפעמים עצם הפעולה מלמדת אותי, ואלי גם את הקוראים לקח שכדאי ללמוד אותו (מלבד כמובן הלקח שהתורה לא ניתנה לגאוותנים) ואותו אני רוצה להדגיש .  לפני כמה ימים צילם מורי חן , שיש לו עין טובה ומצלמה לא רעה את הדג המפוספס הקטן. היה ברור שזהו דג צעיר, שאיננו בהכרח דומה לבוגר, ומסתבר שאת אותו דג זיהיתי לפני כמה חודשים כסריולית מנומרת. אלא זה שבדקתי עכשיו לא הראה שלושה סימנים של משפחת הצניניתיים (אריצ'ולות בשפת העם)     אונות זנבו הן מעוגלות ולא מחודדות כיאה לבני משפחה זו, וגם סנפיר השת התחתון שצריך להיות מחודד היה כאן מעוגל ושונה במובהק, ושלישית לא נראה כלל שיש לו שני סנפירי גב, שהוא סימן הכרחי למשפחות דמויי דקר. לפיכך לא הצלחתי לזהותו. רק אחרי שכמה מחבריי שהסתמכו על מה שאני עצמי זיהיתי הציעו את הזיהוי הזה, ואכן צדקו. הלקח המתבקש ואותו אני חולק עימכם - נכון לצעירי דגים ואולי גם לצע...

אל אהבת המאובנים הגעתי דרך איסוף קונכיות > וכמובן דרך לימודי הים, ותמיד מתוך התובנה שהמאובנים מלמדים אותנו המון על איך נראה העולם לפני שנולדנו - וכפי שתבינו, קצת לפני סופו של הפוסט הזה - איך ייראה אחרי שנסתלק מכאן. האבנן - קסנופורה =נושא גופים זרים, בלע"ז, - הוא חילזון שמגן על עצמו בהסוואה, מעבר לפטנט הנפוץ של חלזונות רבים לשמש מצע לאצות שמסתירים מהטורף את היצורים שמוכרחים לשוטט חופשי על שדות המרעה שלהם. האבנן אוסף אבנים, אלמוגים וגם קונכיות שהוא מצמיד על עצמו באורח קבע, על ידי צירופן כחלק מהקונכייה שלו עצמו. באילת נפוץ - היה נפוץ - האבנן (תמונות 1-3), שאבנים בגודל תואם את גילו מכסים אותו, והוא נראה כגל אבני זוטא. רק כשהופכים אותו עם פתחו כלפי מעלה רואים שהוא חלזון חי. מהתבוננות בלא מעט אבננים קטנטנים, שנפלטים מהים בסערות רואים שבתחילת חייו הוא אוסף חוריריות, קונכיות זעירות - 1-3 מ"מ גודלן ובהדרגה עם הגודל גדל גם גודל האבנים שהוא אוסף. בחופי האוקיינוס ההודי נפוץ סוג מפונק - אבנן הקונכיות . הוא בוחר רק קונכיות מסוגים מיוחדים, דמויי מגדלון, ואותם הוא מצמיד אליו, כך שה...