תצפיות בדגי אלמוגים אז וכיום

היו ימים...ונעים להיזכר

כאמור, הייתי היה אחד מעשרת המדריכים הראשונים של החברה להגנת הטבע בארץ, ויחיד באילת בזמנו משנת 1960 ועד 1964, שאז קם בית הספר שדה (בשמו הראשון "מרכז ללימדי שדה אילת"). הייתי מדריך אזורי ופקח-ממונה על שמורת האלמוגים באילת. לא הסתפק בפעולות ההסברה, הפיקוח והחזקת השמורה, אלא שילבתי אותם בתצפיות על התנהגות בעלי החיים ימיים – דגים בעיקר – בשמורה. את ביכורי תצפיותיי פירסמתי בעלון החברה להגנת הטבע - הירחון "טבע וארץ", בחוברת מיוחדת שהוקדשה לדרום הערבה ואילת, באפריל 1967, חודשים לפני מלחמת ששת הימים. אחת התצפיות המאלפות שתעדתי במאמר זה הייתה על התנהגותו של דג אלמוגים - דפדוף הכתם, שעקבתי אחרי התנהגות הרבייה שלו במשך שלוש עונות – 1965-1967. כבני משפחתו האחרים– השוניתיים, הדג הזכר מסמן לעצמו משטח סלע שיהווה עבורו זירת הטלה. לכל מין סוג אחר של מצע: דפדוף הפסים מטיל על משטח אנכי, האלמוגיות – בין ענפי אלמוגים ואילו דפדוף הכתם בוחר כוך או מערה רדודה בשונית, שאת תקרתה הזכר מנקה וחושף שטח של כ- 0.3 מ"ר שאליו מזמין באמצעות משחה חיזור ראוותני את בת מינו להטיל את מטל ביציה על התקרה. בסיום ההטלה, עוזבת הנקבה את מטל הביצים והזכר מפרה אותם בזרעו ונשאר לטפל בביצים לבל ייאכלו או יתכסו באצות ויזדהמו. הזכר שהוא פוליגמי ממשיך ומזמין נקבות נוספות למקום, וכך במשך כחודשיים רצופים שמר הזכר על כמה מטלי ביצים של מספר נקבות, שבקעו במשך כל עונת הרבייה. בשנה שלאחריה נראה אותו פרט, שהזדהה באמצעות סימן - קרע בזנבו – כשהוא ממלא את תפקידו זה במסירות אבהית ראויה לשבח. לא אחת החליף אותו זכר אחר, שב"מצוקת הדיור" התקשה להשיג מקום לעצמו. בעשורי השנים הבאות המשכתי , גם בתום לימודי באוניברסיטה לחזור מדי קיץ אל ה"מערה" שכל קיץ אוכלסה על ידי דפדוף כתם זכר, שלעתים "הוחלף" על ידי זכר אחר, ש"כבש" את זירת ההטלה. כיום אני גימלאי. את זמני אני מקדיש לתיעוד ולפרסום ספרים ומאמרים בנושאי החי בים אילת, ובעיקר חסרי חוליות כקיפודי-ים ורכיכות המתפרסמים ב"אתרי דפני", שהם מדריך מקוון לכלל היצורים הימיים במפרץ אילת. לפני כמה שנים, בתחילת מאי 2012, אחרי היעדרות של שלושה עשורים מהמקום, שבינתיים נחסם בפני כניסת קהל לצורך שיקום השונית, חזרתי לשמורה כדי לאתר את ה"מערה", ובידי מצלמה תת-ימית. ואכן, אחרי חיפוש של כעשר דקות, זיהיתי את המקום. פתח המערה עדיין היה שם, אף שנחסם בחלקו על ידי אלמוג מוחן גדול, אך הדפדוף, או מי מצאצאיו, לא היה בבית. קצת מאוכזב התרחקתי מהמקום אך במרחק של כמאתיים מטרים מכאן, במים רדודים, ראיתי דפדוף כתם גדול, כנראה זכר, ששוטט במים רדודים בקרבת החוף. צילמתי אותו ועקבתי אחריו, עד שראיתיו נעלם בפיתחה של "מערה" אחרת, קטנה יותר מזו שהכרתי. כשהצצתי לכיוון המערה, יצא ממנה לפתע דפדוף כהה, כמעט שחור, עם פסי גובה בהירים, כשעל גבעול זנבו כתם שחור לא בולט. נזכרתי שדגם כהה זה הוא "דגם הראווה והאיום", שבאמצעותו מאיים הדג על יריבים ומזמין נקבות להטיל במקום. כשהמשכתי לעקוב אחריו, ראיתי שככל שהוא מתרחק מהמערה, שאל נכון כבר סימן לו כזירת ההטלה לעונה הקרבה, דוהה דגם הראווה עד שנעלם כליל.  אני מניח שלו ראני מישהו בעת התצפית, היה מבחין ב"עור הברווז" שעטה גופי בשל התרגשותי בעת המפגש הנוסטלוגי הכה מרגש מרגש.  אני שמח לשתף אתכם בחוויה. לפני כשנה, ראיתי בחוף הדרומי דג כהה ומפוספס, יותר כהה ממה שהכרתי. 

בתמונות - מימין מערת ההטלה של דפדוף הכתם ומשמאל זכר בצבעי ראווה סמוך למשטח ההטלה 

חלק מהמאמר המקורי 1967