רק על עצמי - זכרונות של פקח טבע אילתי

כבר סיפרתי רבות כיצד הגעתי לאילת, אבל יש הבדל בין להגיע למקום לשם ביקור ותיור לבין הגירה למקום חדש, עם התחלה של משפחה - תינוקת ואשה בחודשי הריונה האחרונים. המון סידורים, לחפש דירה, להתפשר על דירה שתהיה אוטוטו משופצת למגורים ותוך כדי כך מבצבצות הזדמנויות שנכנסות לרשימת הזכרונות.

קחו את זו למשל: כשבאתי להזמין שרות גז ביתי בחברת "סופרגז" פגש אותי מנהל הסניף שהיה גם הפקידה וגם נותן השרות. בשיחה שנקשרה בינינו חקר אותי למעשיי, וכשסיפרתי שאני מדריך בחברה להגנת הטבע ומה משמעות התפקיד, רשם זאת לפניו. לא עברו אלא כמה שעות, וכבר קיבלתי שיחה לטלפון שזה עתה הותקן במשרדי-ביתי: "שמע, הגעתי היום לטאבה, וראיתי על החוף עוף גדול, מין של נשר שהיה חלש ונראה זקוק לעזרה, אספתי אותו והוא במכוניתי". לא הייתי זקוק ליותר מזה. וכבר נפגשנו, וגיליתי שהעוף הוא עזניה שחורה, מין של נשר נדיר החולף בשמינו בעונת הנדידה - כהה מעזנית הנגב שכבר הכרתי מסיוריי בשטח הקרוב לעיר - שאז עוד קיננה על עצי שיטים בערבה, אך מאז חדלה לקנן בערבה. טלפנתי לפרופ' מנדלסון, הבר-סמכא בנושאי זואולוגיה יבשתית, שהתלהב ומיד ביקש שאשלח לו את העוף, ואפילו במטוס. וכך מצא את עצמו עוף גדול זה מעופף במטוס לתל אביב. העוזניה – שהורעלה כנראה במהלך הנדידה מאפריקה לאירופה או להפך – על פי התאריך אני סבור שלהפך - טופלה, רופאה, וחייתה עשרות שנים בגן הזואולוגי בתל אביב. קניתי את עולמי אצל מנדלסון שהיה תמיד מקדם את פניי ומעדכן אותי בקורות אותה (מעניין אם היא עדיין חיה שם בגן - תזכירו לי להתקשר!) אם בעופות עסקינן, כבר סיפרתי שבתקופה הראשונה היה הים עבורי - מהעדר הדרכה ומקורות כתובים - תיבה סגורה ולכן הקדשתי זמן איכות לעופות בכלל ולנודדים בפרט.

וגם זכיתי יחד עם כמה מחבריי לחזות בתופעה מעניינת – פרס פורֵס עצמות. ומעשה שהיה כך היה: יצאנו, כמה מדריכים לשביל המוליך מעין נטפים לכיוון ואדי טאבה בשטח מצריים, דרך נחל גשרון. בהגיענו למקום הנקרא ג'בל עוצייפיר (הר הציפורים בערבית) - בשטח מצרי - ראינו באוויר עוף גדול שכבר הכרנו - פרס. מה שריתק אותנו היתה התנהגותו - הוא היה ממריא ועולה לגובה ומשליך משהו כלפי מטה, וצולל אחריו וחוזר חלילה. מקריאה ידענו שזוהי ההתנהגות האופיינית לפרס, שבדרך זו הוא מרסק = "פורס" עצמות של בעלי חיים שאיננו יכול בדרך אחרת להגיע אל מח העצמות. כך צפינו מוקסמים במשך דקות ארוכות, עד שתכף עלינו קוצר הזמן והמשכנו בדרכנו. זו לא הייתה ההזדמנות האחרונה בה פגשתי פרסים בארץ. בהזדמנות אחרת, בעת החפירות במערות מדבר יהודה למגילות ואוצרות אחרים - בנחלי מורבעת וצאלים, הגענו לפגישת מדריכים בעין גדי ובשבת טפסנו לנחל משמר, שם נמצא באותם ימים המטמון הכלקוליתי שהיה הממצא הלוהט בחפירות. כדי לצ'פר את הסקרנים הרבים שהגיעו למקום הציג ראש המשלחת הארכיאולוג פסח בר אדון את עיקר הממצאים על שולחן בפתח המערה, שכיום אפשר לראותם, מאחורי חלון זכוכית עבה במוזיאון ישראל. ההתלהבות היתה רבה. בהמשך הטיול - אם כבר אז כבר - המשכנו לטייל בשביל הצר שלאורך המצוק הגולש לים המלח, ולבסוף ירדנו לקראת ערב לעין גדי. שכשהלכנו בשביל התלול שעל פי התהום ליווה אותנו במעופו פרס מרשים. אי אפשר לטעות בזיהויו של עוף זה, לפחות מקרוב, כבר משמו הלועזי - "נשר מזוקן" שהתמונה המצורפת תוכיח זאת. הפרס שפגשנו היה מתקרב אלינו במעוף כבד ומאיים ומכריח אותנו להיצמד אל קירות הסלע מחשש לנפילה אל התהום, התנהגות טיפוסית זו של הפרסים, שאינם יכולים לחסל יעלים או חיות אחרות, מנסים להשליך אותם מגובה, הייתה אף היא ידועה לנו, אבל אין כמו לפגוש פרס על שביל צר באמצע המדבר מאז נעלמו גם העזניות וגם הפרסים כבר לא מרחפים מעלינו, ומזל שלעתים בתקופות הנדידה עדיין הם חולפים בשמינו בדרכם למדינות שקיים בהם חופש הדריסה. 

עוזניה שחורה (השונה מעוזניית הנגב)

פרס - הנשר המזוקן, גדול הפורסים