דג קטן עם פנס גדול

1962

היו ימים, ששמורת האלמוגים, אותו קטע קטן בן ק"מ אחד כמעט בקצה החוף הישראלי, היה טרה אינקוגניטה (קרקע שטרם נחקרה). במשך רוב ימי השנה לא היו בו יותר מקומץ של משוגעים לחוף, שלרוב היו  מסתפקים ברביצה על החוף. הכניסה למים הייתה מסוכנת (קיפודים, זוכרים?). בחגים היו מגיעים הנופשים, שרק מיעוטם העז להיכנס למים (לשחות אני לא יודע ולהשתין אני לא צריך) והיו משאירים על החוף טינופת שלא היה מי שתפקידו לנקותה. נקודת האור העיקרית, ככל שהדבר נגע בי, היו אותם פעם או פעמיים בשנה, כשסטודנטים ישראלים למדעי הים (מעטים ככל שהיו) באו לכמה ימי לימוד בחוף. עם מוריהם קיימתי יחסי "תן וקח" - אני עמדתי לרשותם בהדרכה ולוגיסטיקה והם גמלו לי בהעברת מידע, השאילו לי ספרים מתחום זה, ואפשרו לי להתעדכן במידע המצטבר על התחום הזה שרב היה בו החסר על הידוע. מתחילה אספתי ספרים ומאמרים, שהיה מקובל שהמחבר שולח לעמיתים לעיון ותגובה. אוסף הרפרינטים שלי – כך קראו להם - לא היה מבייש אז כל חוקר בתחום.

אהבתי בעיקר את מורי ומרצי אוניברסיטת תל אביב, הצעירים רובם, שהיו שרויים בתחרות עם המחלקה לצואולוגיה (לא טעות!) של האוניברסיטה העברית שחלקם של ה"יקים" אצלם (יוצאי גרמניה, שהצטיינו בכך שלא ניתן היה להתלוצץ איתם - מה שנקרא "הומור חסר") היה כמעט מכריע. דומיננטי במיוחד היה פרופ' היינץ שטייניץ, חוקר דגים בעל מוניטין בינלאומי, מי שיזם וניהל שנים לאחר מכן את הקמתו של המרכז הימי באילת, שעל חשיבותו אין לערער, ובמותו נקרא על שמו (כיום הפך המרכז למכון הבינאוניברסיטאי, שבו למדתי גם אנוכי). נדירים יותר היו מבקרים חוקרים ואנשי מדע אירופיים שהתחלקו בין אילת ועקבה. כתב אחד של עיתון צוללים גרמני שהגיע לשמורה וראיין אותי לכתבה בעיתונו הוציא מפי את ה"סוד" שבאילת יש "כאלף מיני דגים" וכשפרסם את הכתבה, בגרמנית כמובן, קרא אותה פרופ' שטייניץ ושלח לי מכתב בו החמיא לי על המידע שמסרתי, אבל זעם על הדיסאינפורמציה..."מניין לך שיש אלף מינים, אולי תשע מאות ותשעים, אולי יותר מאלף" ובכלל "מי שמך?". ממש כעס... הצעירים יותר בין החוקרים באוניברסיטה העברית הראשונה דווקא העריכו את שירותיי, והיו מתקשרים תכופות בבקשה שאזהה פריטים לא מוכרים להם.

פנסון עם פנס מתחת לעין (מי החטיף לו?)                
 וקו צד מרומזר בעשרות גופיפי תאורה

 דג אחד שהייתי רואה מדי פעם, בשעות הלילה היה הפנסון, דג קטן שביום נחבא במערות השונית ובלילה היה יוצא – לעתים בלהקות קטנות – ללכוד סרטנים ויצורים זעירים מקבוצות הפלנקטון, שהיו נמשכים לאברי התאורה שלו, הכיסים מתחת לעיניים, שבהם שכנו חיידקים מאירים. קרום אטום משמש להם כעפעפיים, ובאמצעותו מכבים ומדליקים את התאורה שבלילה חשוך אפשר לראותה ממרחק ניכר. לא היו אלה היצורים המאירים היחידים, הלילות החשוכים של מולד הירח היו מוארים על ידי גלים הנשברים אל החוף ומציתים ריבוא של "כוכבים" מאירים (וקרויים Noctiluca). אח.. הלילות האלה, שהיינו צעירים...

זכורני אותו לילה, בתקופת "הכוננות" טרם מלחמת ששת הימים, במהלכה רוב הבוגרים בארץ גויסו אל מול האיום של ארצות ערב. אני שובצתי לסיור לאורך החוף, בדרך עפר שקדמה לכביש 90 בן ימינו. בקטע מסוים של השמורה נעצרנו כששמענו מטחי יריות מכיוון החוף. שלפנו את הנשק והתקרבנו לראות מה קורה. הסתבר שחוליית סיור צבאית אחרת "גילתה עשרות אנשי צפרדע", צוללים המנסים לעלות ולנחות על החוף, כשפנסיהם מוארים ובאמצעות יריות אל תוך המים ניסו לעכבם ולחסלם. חיילי הסיור שלנו, שרובם בני אילת, לא הפסיק לצחוק כל אותו לילה.

התברר כי דג זה שכל הדייגים וחובבי הים באילת כבר הכירו, טרם נודע לחוקרי ים. באחד הלילות ליוויתי משלחת סטודנטים מסמינר אורנים בטבעון בהדרכת פרופ' עמירם שקולניק ז"ל, בשחיית לילה, בחוף שבו הוקם מאוחר יותר המצפה התת-ימי. העלה רעיון ללכוד פנסון אחד כדי לשלוח לזיהוי ותיאור מדעי של הדג, שהיה ידוע מרחבי האוקיינוס השקט – (יפן) אך סברנו כי בים סוף בוודאי יש מין מקומי שונה. את הדג שצדנו באותו לילה, שימרתי ושלחתי לפרופ' שטייניץ שמיהר לסלוח לי על חטאיי ועוד "חטאים" שנזכרו לעיל. פרט זה – ודגים נוספים שנאספו בשנים שלאחר מכן באילת, הביאו לתיאור מין חדש של פנסון שנקרא (כמובן) פנסון שטייניץ, על ידי חוקרים יפאניים. ליצנים טוענים שאת הדג כיום ייצרו בחברת "פנאסוניק" ביפאן. גם כיום מצוי הדג הזה באילת, אבל קשה לראותו בים כי לילות חשכה כאלה שהיו אז נדירים כיום מסיבות של "זיהום באור", אבל במצפה התת-ימי יש אקווריום מיוחד חשוך שאפשר להציץ לתוכו כדי לראותם. הסתבר שהדג מנצל תכונה זו כדי להטעות ולהמלט מטורפים. הוא 'מכבה' את אורו באמצעות עפעפיו האטומים, תוך שהוא משנה את מיקומו. סבורים שהאור משמש לו גם לפתות יצורי פלנקטון הפעילים בלילה במים העליונים ונמשכים לאור, כדי לטרפם. 

הביוכימיה של יצירת תאורה ביולוגית דומה בכולם: בכל היצורים המאירים מצויים לרוב שני חומרים - תרכובת פחמנית המכילה חנקן וזרחן - לוציפרין - ואנזים - לוציפראז (השמות נגזרו מלוציפר, כוכב-השחר המאיר, אך זהו גם השטן באגדות-עם אירופיות). במגע ביניהם נוצרת תגובה כימית, הלוציפרין מתחמצן בסיועו של האנזים ומשתחררת אנרגיה בצורת אור.

זרחלילית - Noctiluca

תאורה ביולוגית יש גם לזרחלילית - יצור חד-תאי המצוי בשפע בים ומשתתף בנדידה האנכית - העולה בלילה ויורדת לעומק עשרות ומאות מטרים בשעות היום. היא מגיבה לכל גירוי בשיחרור הבזקי אור. הבזקים כאלה מופיעים בעקבות גל הנשבר אל החוף בלילה חשוך, דולפין החותך את המים או דג דאון המזנק מהם, וכל ספינה החותרת במים מושכת אחריה שובל של אור, הנוצר אף הוא מנצנוצי יצורים אלה. מספרים ששוכני איי הדרום  יוצאים בלילה אל החוף, כדי לקרוא לאור הזרחליליות. 

בעידן העכשווי, עם התאורה המלאכותית, פנסי רחוב וכולי, אזורים מיושבים יש מעט מאד אפשרות לראות עצמים מוארים באור ביולוגי, או כוכבים בלילות חשוכים. כדי לשמר אפשרויות אלה ובכלל, כדי למנוע מעודף האור לשבש את מחזורי החיים של יצורים ליליים, או כאלה שזקוקים למנוחת הלילה, הכריזו בארצות רבות על "שמורות חושך" (לדוגמא, מכריזים בימינו על מכתש רמון כשמורת חושך, כדי לאפשר תצפיות בכוכבים.