דואר ישראל מול "דואר" החברה להגנת הטבע שנות השבעים

על רקע של הפאשלות של דואר ישראל בהווה, יהיה אולי עניין בסיפור הבא:
היו ימים ששרותי דואר ישראל היו אמינים, והיחידים שאפשר היה לסמוך עליהם,אך לא כולם חשבו כך, ותיחמנו פתרונות יצירתיים. 

בשנות השבעים ואני אז מדריך בכיר בביה״ס שדה באילת, החליטו מנהלי החברה שצריך לצמצם בהוצאות, ומכיוון שבאותם ימים היה יורד מדי שבוע טיול רכוב לסיני אפשר לשלוח אתו את ה״דואר הדיפלומטי״ לבתי הספר שדה של אילת וסיני . באותם ימים היה לי עניין מנהלי לסדר עם ההנהלה, שלחתי מכתב בדואר "הצבי" למשרדי החברה, וציפיתי לתשובה. אחרי שזו בוששה מאד להגיע צלצלתי לשם ונאמר לי ש-״המכתב בדרך״, בטיול הבא מתל אביב. וכמו שלפעמים קורה, המכתב פשוט לא הגיע. אחרי חודש ויותר, חוזר טיול מסיני ושוקה רווק, עמיתי וחברי נכנס למשרד בית הספר שדה וחיוך רחב על פניו, ומגיש לי מעטפה קמוטה ובה המכתב הנכסף. ״לא תאמין, אבל באחת ההפסקות בטיול נכנסתי לערוץ קטן לדאוג לצרכיי, ונזדמנה לי פיסת 'ניר לנגב׳ (זה היה אז הכינוי לנייר טואלט) ורגע לפני שעשיתי בה שימוש ראיתי את שמך כתוב עליה, ושמרתי אותה והרי היא לפניך״. מסתבר שמשלוח דואר שלם התעופף לו ברוח המדברית של סיני ומכתבי ניצל הודות לשמי המפורש שכבר אז נודע לתהילה ברחבי מדבר סיני. את משלוחי הדואר הבאים כבר שלחו בדואר הצבי... 
כיום כבר לא צריך את סיני כדי לאבד את דואר - דואר ישראל אימץ את הצב במקום האייל, שנעלב שמכנים אותו צבי.