מגוון ביולוגי - משפחת תוכינוניים

נושא מחקר שעשיתי בעת לימודי לתואר שני באוניברסיטה היה על נושא שהופיע אז לראשונה, "מגוון המינים". אחת התוצאות של עקרון האבולוציה בעולם החי הוא ריבוי המינים המקורבים זה לזה, שההבדלים ביניהם מאפשרים לכל מין להתמחות באורחות החיים, בהתאמתו לתנאי הסביבה, ולשרידותו בעת שינויים. הים הטרופי מציג לנו המון דוגמאות למגוון המינים שכיום, בהרחבתו, כ"מגוון ביולוגי" (biodiversity), מעסיק הרבה את שוחרי הטבע. ולא כאן המקום להרחיב בכך. משפחת הדגים הנקראת תוכינוניים, הנקראת כך בשל שני מאפיינים מיוחדים במינם: האחד, התלכדות של כל השיניים בכל לסת, ליצור "מקור" שמותאם לכרסום בסלעים, מה שמכתיב להם צורת תזונה בכרסום בסלע השונית, ובליעת שברי אבן, לא לפני שהם עוברים גריסה ושחיקה לאבק במגרסה של שיני לוע, שקבועה בחלקו האחורי של הפה (ראו בציור המצורף). בדרך זו, התוכינונים שוחקים את השונית ומייצרים את החול הגירני העדין האופייני לקרבת השונית, שמגיע לכמה ק"ג לשנה לכל מטר מרובע.  חלק מהם הותאם דווקא לאכילת צמחיה ואותו מוצאים רק במשטחי חול או מדשאות עשבי הים. 

באפון אישי אותגרתי פעם אחרי פעם להבדיל בין המינים, ולא קלה הדרך - ברוב המינים לצעירים דגם שונה, ולנקבות צבעים ודגמים משלהן, שלפעמים הם גווני צהוב ואדום. רק הזכרים הבוגרים, שנקראים סופיים מראים צבעים ירוקים או כחולים, בדגם שלרוב ניכר בסנפירי זנב מאורכי- אונות ועוד כאלה. לפחות 13 מינים מוכרים ממפרץ אילת, שלרובם יש כאמור דגמים של צעירים או/ו נקבות (כמו דגי אלמוגים אחרים, הם כנראה מחליפים את מינם עם הגיל, מה שמוסיף על הבלבול. ריכזתי כאן בתמונות את המינים שמוכרים לי. חלק מצילומים אלה הם מצילומיו של ג'ק רנדל, חוקר דגים מהוואי, שהוא לי וליתר עמיתי הישראלים שנגעו בחקר הדגה הטרופית, ידיד אישי. חלקם הם צילומיי, ושל עמיתים צוללים ואוהבי טבע ימי שאת שמותיהם תמצאו באתר הדגים שלי. 

על משפחת התוכינוניים נמנים דגים גדולים, שעיקר מזונם הצמחוני מהשונית, אותה יכרסמו בשיניהם. הם אינם פוגעים בפוליפים, אלא נוגסים נגיסות 

בסלעי השונית, בעזרת מערכת שיניהם המאוחות למעין "מקור-תוכי" קשה. שברי הסלע הנבלעים מרוסקים באמצעות מנגנון גריסה - העשוי משורות של שיניים-זיזים שהתפתחו על עצמות פנים-הלוע, מצדו העליון והתחתון, ולוכדו למעין לוחות שחיקה, עליונה קמורה ותחתונה קעורה - שהתפתחו בבית הבליעה שלהם, והופכים את שברי האבן לשחק-גיר, המופרש בצואתם. הם חסרי קיבה אמתית, אך המעי ארוך מאד. כמו-כן, מאפיינם גוף מגושם, המכוסה בקשקשים ענקיים. תוכינוני השונית צבעונים מאד, אך המינים שאין להם זיקה לשונית - בני הסוג תוכידג ששיניהם פחות מלוכדות למקור וצבעיהם יותר דהויים. (ציטוט מהספר "מפרץ אילת מים סוף ועד סופו")

אם יש לקוראיי הערות, או תיקונים להגדרות אתם מוזמנים להצטרף. המקום הכי מתאים לראות תוכינונים הוא סלע המערות של טאבה. לכו לשם!