איך התחיל ענף הצלילה באילת

אתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראו חייהם של הצוללים בראשית שנות הששים, - אז הגעתי לאילת - שצלילה הייתה או התכנסות לתוך חליפת "אמודאים" עם נעלי עופרת יצוקה למניעת ציפה או עצירת הנשימה למשך כך וכך שניות כדי לצלול צלילה חופשית אל הקרקעית. אז עוד לא הכירו באילת את הסקובה - הצלילה עם בלוני אוויר דחוס, שכבר התממשה במרכזי צלילה בים התיכון ובאמריקה. בסרטים אמנם כבר ראינו צוללים בחליפות ובלעדיהם, כשעל גבם מתקן ומכלים שנקראו ריאות מים "אקוואלאנג". הראשון, למיטב ידיעתי שהתקין אז בחצרו מערכת כזאת היה אחד מוותיקי העיר מאיר גלוברמן שהיה יוצא מדי פעם לצלילות בעצמו או עם חברים. ביום חורף אפרורי אחד, לפני חמישים וחמש שנים בדיוק, ראיתי לראשונה על חוף שמורת האלמוגים אישה צעירה "לבושה" – אם מותר לקרוא לכך לבוש – בבגד-ים ביקיני מינימלי – פעם ראשונה {!} שראיתי אחד כזה (תארו לעצמכם, בחור בן 26 שטרם ראה ביקיני מימיו...) - פוסעת הלוך ושוב על החוף בעצבנות כשעיניה מתרוצצות כמחפשת משהו שאבד לה. כשפניתי לעברה, הצביעה על הים, וניסתה להסביר לי בצרפתית – היא דיברה שוטפת ואני הבנתי מעט מדי - שהם תיירים, ושבן זוגה נכנס לים לצלול, "פלונג'ה" עם מתקן צלילה, אשר מישהו השכיר לו, וטרם יצא וכבר למעלה משעה והיא מודאגת מאד. על החוף הייתה ערימת בגדים תיק ומגבת, ועקבות של ג'יפ. הניגוד המכמיר לב בין המיניות המתפרצת מלבושה שבקושי כיסה את מערומיה, לבין הייאוש הנורא שהתבטא בהתרוצצותה אנה ואנה על החוף, כשהיא פולטת מדי פעם משפטים קצרים בשפה שלא הבנתי נגע ללבי. קצת מסקרנות, ויותר מהרגשת חובה נשארתי לידה כשאני מנסה להרגיעה, רציתי להזעיק עזרה, אבל הטלפון הקרוב היה במרחק קילומטר ומעלה, במסעדת "חוף האלמוג" שבשעות היום הייתה לרוב סגורה. חששתי להשאירה לבדה במצבה הנפשי הסוער והחלטתי להישאר לידה. אחרי המתנה של כשעה נוספת הגיע ג'יפ, שממנו קפץ מאיר וכשראה ושמע ממנה, עטה על עצמו מיכל צלילה וירד לים. לא חלפו מספר דקות והוא יצא מהים, גורר אחריו גופת גבר מעולף שבקבוק צלילה על גבו. הניסיונות להנשימו לא צלחו, והגופה שכבר הכחילה נלקחה לבית החולים כשאשתו הבוכייה מלווה אותו. הסתבר לי שהתייר שפגש את מאיר שכר ממנו את מיכל הצלילה ונכנס לבדו לים, מה שהוכח בהזדמנויות רבות כמסוכן ביותר. למיטב ידיעתי, החקירה בתאונה לא הבשילה לכדי אשמה, אך מאיר חדל לעסוק בהשכרת אמצעי צלילה, ועבר לשדות יזמות אחרות, בהם עשה חיל.
כשנתיים מאוחר יותר, ב-1963, הביא לאילת בחור נמרץ בשם ווילי הלפרט, שבשעות היום השתתף עמי בשמירה על השמורה, ואחרי הצהריים ובערב הפעיל את מועדון הצלילה "אקווה ספורט" שכבר היו לו סניפים בערי חוף באירופה. בצריף שחובר למבנה הראשי של "חוף אלמוג", שהיה צריף עץ בעצמו, התקין משאבות לדחיסת אוויר וייבא מדריכי צלילה משוודיה (לא רק... – מדריך הצלילה של הקורס שלי היה אפרו-אמריקאי שחור עור) והחל לקיים קורסי צלילה בשעות הפנאי. את ה"תספורת" הראשונה עשה על חבריו, וכך ביולי 1963 צלחתי את קורס הצלילה והוסמכתי לרדת לעומק 30 מ'. מאחת הצלילות הראשונות "עליתי" כשלפומית הנשימה שלי צמודה בת זוג, שבטעות סגרה את ברז המכל וקיבלה התקף חרדה, וכך חלקנו את מנת האוויר עד ליציאתנו מהים. הצלחת המועדון הייתה מטאורית ועד ל-1967, וכיבוש סיני, כבר היו כמה וכמה מועדוני צלילה. חצר ה"אקווה ספורט" הייתה יעד מבוקש לביקורים של תושבי אילת וילדיהם. במיוחד משכה את עין המבקרים חליפת אמודאי עתיקה, שהייתה תלויה על וו בחצר, מהסוג שבה הצולל נכנס כולו ועל ראשו מסכה המתברגת וצינור להזרמת חמצן, ונעלי עופרת. במקומון "ערב ערב באילת" התפרסם צילום שצילם ידידי שמוליק תגר, ובו נראה ילד קטן – בני נדב – הממשש את החליפה בידיו. כמה קוראים ניסו את מזלם בהצעת כותרת לצילום. אני יכולתי – אם הייתי ער לנושא בעיתוי הנכון, לכתוב את מה שבאמת אמר הילד: "אבא, בוא תראה, יש לו פיפי של בנות".

 

פיפי של בנות

מאז זרמו מים רבים במפרץ. בעשור הבא כבר פעלו באילת כמה וכמה מועדוני צלילה. כיבוש סיני, שליטת ישראל בדרום סיני וסלילת הכביש לאורך חוף המפרץ, הביאו צוללים רבים לשוניות דרום המפרץ. זכיתי לצלול בכמה אתרים תת-מימיים יפהפיים, כמו "גן העדן", "מפרץ הכרישים", ראס-מוחמד ודהב, והייתי ער לעובדה שאלה לא עמדו בתנאי בטיחות נאותים ואם הצלילה עברה בשלום, כולם אמרו תודה ולא חקרו מדי לעומק. אבל היו תאונות, שגרמו לארגון הצלילה הישראלי, ולממשל הצבאי בסיני ליזום תקנות בטיחות - בהן חייב כל צולל לעמוד.אני זוכר אסון צלילה אחר שנגע ללבי וחיזק את המודעות שלנו לסיכוני הצלילה הלא-בטוחה. היה לי ידיד, שותף לתחביב, שהעסיק אותי שנים רבות - איסוף קונכיות רכיכות, "צדפים" בלשון העם. למרות שרובם יפים וחושפים את נפלאות המבנה הגיאומטרי ומגוון הצבעים שמושכים את העין ושובים את הלב, אני הקפדתי לחקור, לאסוף ולתעד רק קונכיות של מפרץ אילת, מקסימום כאלה שמצאתי במפרץ סואץ הסמוך, ומאד חרדתי מהנזק הרב שגורמים צוללים לא אחראיים, שכדי לשלות קונכייה יפה אחת מסוגלים להרוס חצי שונית. הגדרתי ותיעדתי את המינים הרבים שהיו אז (ולמרבה הצער לא מוצאים כבר בימינו הרבה מהמינים, שהיו נפוצים אז). יצחק ירון ידידי היה מהנדס במכון לחקר הנגב, ובזמנו החופשי – לילות וימי סוף השבוע - היה ממיין ומגדיר את אוסף הקונכיות המדעי שלו. בניגוד לי, כמי שהתעניין בעיקר במגוון המינים לכל רוחב היריעה, יצחק הגביל עצמו לרכיכות – חלזונות בעצם - בני של משפחה אחת, שאותה הכיר על בורייה. הוא זיהה מינים חדשים, ופרסם פרטים אודותיהם במאמרים בספרות המדעית. לא הכרתיהו כצולל נלהב, והופתעתי לשמוע שנספה באסון צלילה. ממה שנתגלה לי, בעת חופשה בשארם א-שייך, שכר ציוד צלילה לו ולבתו, ושניהם ירדו יחדיו לים. כשהרגישה בתו במצוקה וביקשה לצאת, עלה עמה והחזירה לחוף. אולם, כיוון שחש החמצה בשל הצלילה שנשתבשה הוא החליט להמשיך את הצלילה לבדו, הוא נכנס אך לא שב. החיפושים אחריו לא העלו דבר – הוא נעלם ללא שוב. יצחק עסק בימיו האחרונים בכתיבת מאמר שנקרא "רכיכות ים סוף בחופי חצי האי סיני" לספר המסכם את מחקרי סיני בתקופת הכיבוש הישראלי. לאחר מותו פנו אלי עורכי הספר וביקשו ממני לסייע בהשלמת המאמר המקיף שהבאתיו לפרסום. כמו כן, השתתפתי באזכרה שנתקיימה במלאת שנה למותו, ועד יומי האחרון אנצור את זכרו, שהונצח בשמות של כמה מיני רכיכות.
 

אך לא רק צלילה, גם שנירקול, שחייה עם מסכה המכסה גם את הפה וגם את האף יש בה סיכונים, ועל אחד מהם אספר כאן: כמו שסיפרתי קודם הייתי מלווה באדיקות את סיורי הסטודנטים שהיו באים לאילת כדי לשאוב מהם מידע ולהיעזר בידע של מוריהם. יום אחד פגשתי סיור של תלמידי אוניברסיטת תל אביב ועימם שחינו וסקרנו את "חוף אלמוג" שבגבול שמורת האלמוגים. כשהגיעה שעת הצהריים, התיישבו התלמידים לאכול, ואני יצאתי לעיסוקיי, מתאם את פגישתנו לאחר הארוחה כדי להמשיך בסיור.בהגיעי, אחרי שעה ארוכה למקום, גיליתי שנעלמו. מופתע, התחלתי לחפשם וגיליתי אותם באכסניית הנוער לשם התכנסו. כשהגעתי ראיתי כמה בנות ממררות בבכי. מה קרה? שאלתי. בקול בוכים סיפרה לי אחת התלמידות שבתום הארוחה נכנסו כמה תלמידים למים לשחייה קצרה, ואחד מהם הקיא בתוך המסכה ונחנק. הרי לכם לקח נוסף – לא לצלול ו"לשנרקל" מיד לאחר ארוחה דשנה. גם זה מסוכן.צללתי שנים רבות, בהפסקות שנבעו מחובתי כתלמיד באוניברסיטת תל אביב. למרות כל הנאמר, דווקא הצלילה בזוגות הייתה לי הקשה ביותר, שכן נדרשתי למידת ריכוז גבוהה שניתן להשיג רק כשאתה לבדך, אתה יכול להקדיש זמן לפרטים שבצלילה משותפת עוברים על פניהם ביעף. בשל כך ובשל תחושת קלאוסטרופוביה קלה שחשתי מדי פעם בעת צלילה, הגבלתי עצמי לצלילה בעומקים שאינם עולים על 10 מ', אלא שהתקנות ורשימת ציוד החובה שנדרשה כדי לבצע צלילה – חליפות, מחשב צלילה, מאזן, ביטוח וכו' הלכה וגדלה. בסוף ויתרתי וכיום אני מסתפק ברחיפה וצלילה חופשית – מה שכמובן מגביל את כושר הצילום שלי. אני מתלוצץ תכופות, שבעת שאני מתעד את מצאי המינים של בעלי החיים והצמחים במפרץ, אני נדמה לאותו גיאוגרף שתיאר מחבר הספר "הנסיך הקטן" שהוא אינו יוצא יותר לתור בעולם אלא מסתפק בעדויות חוקרי הארצות, כשכל תפקידו לדאוג שהם "לא יהיו שיכורים בעת שהם מביאים אליו את ממצאיהם, שכן שיכור רואה לפעמים שני הרים במקום אחד, ואי אפשר לסמוך על עדותם".